שפרה - סיכום גיא שוסטר

"שפרה" \ דבורה בארון – סיכום

תקציר העלילה –

עלילת הסיפור מתרחשת בעיירה ליטאית בשלהי המאה התשע-עשרה.

שיפרה מתאלמנת מבעלה לאחר מספר שנות נישואין ונותרת ענייה וחסרת כל.

היא חוזרת לבית אימה, הענייה אף היא, עם שני ילדיה הקטנים (אחד מהם תינוק בן חודשיים). החורף קשה במיוחד וכדי להתקיים מקבלת שיפרה על עצמה עבודה קשה – בכביסה. כאשר מגיעה הצעה, שתשמש כמינקת באחוזת העשירים היא נענית לה גם כאשר היא נתבעת להשאיר את תינוקה בבית אימה. אך שיפרה מתמוטטת בבית האחוזה ומגורשת בחרפה. בדרכה חזרה לעיירה, ברגל, היא קופאת למוות.

דבורה בארון – מתמקדת בסיפוריה בעלובי החיים של העיירה היהודית, ובעיקר בגורלה הקשה של האישה בחברה היהודית בגולה.

האישה, בסיפוריה, נתונה לשרירות ליבה של החברה -  מערכת חברתית פטריארכלית  המנצלת את נחיתותה הגופנית-משפחתית. גם בסיפורנו, ניתן לראות את המוסכמות החברתיות ביחס לאלמנה: אין היא יכולה לעמוד ברשות עצמה כאדם עצמאי, וקיום ממשי יש לה רק בבית אימה או בבית בעלה.

תשתית מקראית – לשם הגיבורה שני מקורות תשתית מקראיים:

1)     סיפורן של צמד המיילדות העבריות במצרים (שמות א', 15-21), שלא חששו להפר את פקודתו של פרעה, והחיו את הבנים הזכרים. בתמורה היטיב עימן האל "ויעש להם בתים", כלומר – ברך אותן בשושלת ארוכה של לויים וכוהנים. המקור המקראי מאיר את שיפרה באור אירוני, שכן גורלה לא שפר עליה.

2)     אזכור נוסף של שמה מצוי בספר איוב (כ"ו, פס' 13):" ברוחו, שמים שפרה" – מילה יחידה במקרא שפירושה יופי, הוד. כאן קיימת ללא ספק תקבולת ישרה בין המקור המקראי לבין דמותה של שפרה בסיפור, שכן מוזכרים יופייה וחינה של הגיבורה.

יסודות אגדתיים – בסיפור בולטים יסודות אגדתיים מוכרים כמו סינדרלה, ומוכרת הגפרורים הקטנה.

מוטיב העיניים –

לעיניים תפקיד חשוב ביצירה: עיניה של שפרה מתוארות בתחילה כעיניים בהירות, אך לאחר מות בעלה הועמו עיניה מדמעות. בבית הגבירה מתכהות עיניה ולבסוף, במותה, שבה לה בהירות עיניה. העיניים משקפות את מצבה הנפשי של הדמות. (ראי הנפש). הסיפור נפתח באופטימיות והמוות בסיום מתואר כמעין נחמה. עיני התינוק המוזכרות בהזיותיה הן מעין "אני מאשים" הרודף אותה.

המספרת בסיפור –

מספרת כל יודעת המוסרת את האירועים באופן יבש. לא נוטה להתערב ולפרש את האירועים, אך הביקורת שיש לה על האם (שאף היא קורבן של החברה הפטריאכלית), והחברה  – בולטת.

ביקורת על רקע מגדרי –

ע"פ המיתוס הרומנטי-אגדי, מחכה האישה היפה לאביר שיבוא ויגאל אותה, והנישואים מביאים בחובם חיי אושר ועושר לעולם. בתחילת הסיפור, כאשר שפרה מתוארת במלוא יופייה ונזכר – אם כי בקיצור ובמרומז – סיפור החיזור, ניתן לראות תחילתו של סיפור אגדה רומנטי. על שפרה נאבקים שניים מגברי העיירה, והנגר העני זוכה בקרב על ליבה של היפהפייה. הערכים המרכזיים בחיי העיירה הם ערכי היופי והכסף שלפיהם נשפטת כדאיות הנישואין, דבר שהמחברת מתנגדת לו. לאחר שחזרה אל בית אימה, האם עדיין מקווה כי שכנה הסנדלר העשיר ישוב להתעניין בה, אך הוא כבר מחזר אחר מישהי אחרת הנראית שידוך כדאי: תופרת מהעיר הגדולה. אך היסודות הרומנטיים נמצאים רק בתחילת הסיפור ובקצרה, ומבליטים את המוגבלות והשקריות שלהם בחיי האדם בכלל והאישה בפרט: החיים מורכבים מחומרים שונים לחלוטין.

לדוגמה, נביא את בקשתו האחרונה של הבעל לפני מותו – לראות את העולם. לעומתו, הוזה שפרה לפני מותה דמויות מקרב משפחתה – בעלה, ילדיה –וקופאת למוות כשחיוך של אושר על שפתיה. כלומר, הגבר נושא עיניו החוצה, לעולם, ואילו האישה מסתכלת פנימה, לתוך ביתה.

שפרה כמינקת – במאה ה-19 מקצוע ההנקה הוא מקור הכנסה מקובל בקרב נשים עניות, אך בסיפור הופכת ההנקה למקור לטרגדיה אנושית הנובעת משפלות אנושית. אימה  אינה מתנגדת ללקיחת שפרה כמינקת, אך מבקשת שיותר לה לקחת את תינוקה. כאשר מגיעה בעלת הבית לבית העני לצורך המיקוח, לא מעיזה האם לעמוד על שלה ושפרה עצמה נשארת פסיבית ולא אומרת דבר.

יסודות אירוניים – מרירים – תיאור הלוויה של פנחס רצוף יסודות אלו: האביזרים שנשאו משמעות טקסית-רומנטית-ארוטית – הסדין עם הזר, המיטה – הופכים לאבזרים בלוויה.

החלום וההזיה כלייטמוטיב –

משמעות: בריחה - חוסר יכולת להתמודד עם המציאות הקשה.

החלום וההזיה משמשים לעיצוב דמותה של שפרה וכלייטמוטיב בסיפור.

במהלך הלוויה הולכת שפרה כמו בחלום אחר המיטה, מבלי לקלוט את משמעות המוות. נתונה בהלם מוחלט. היא מתוארת כ"רצה אחרי המיטה בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא הגה, כמו בחלום, מבלי למעוד בחלקלקות הקרח, על פני השלוליות הקפואות, אף זה כמו בחלום".

פעם נוספת שבה היא מתוארת כמרחפת על פני הרצפה היא בבית האחוזה. שתי תמונות אלו מעניקות לדמותה ממד הזוי, מרחף, לא מחוברת למציאות. ריחוף זה מאפשר לאנשים אטומים-רגשית לנצל אותה, אך גם מאפשר להעניק לדמותה מאפיינים לא-ריאליסטיים, אגדתיים, בתיאור הסיום כמי שאירוע פלאי מתרחש בו: התכלת שבה לעיניה..

סיום הסיפור עומד כולו בסימן ההזיות: שפרה הפוסעת לבדה הוזה בתחילה את המראות הגדולות מבית האחוזה, כלי הנחושת וידיה הדורסניות של המינקת החדשה. כאשר היא צונחת, לפני מותה, הופכות ההזיות להיות בעלות גוון שונה: היא הוזה שיירה של איכרים הבאים לחלצה, את עיני תינוקה ולבסוף – פנחס בעלה הבא לקראתה.

תיאורי הטבע – מוטיב הקור – משמעות: סמל לקיפאון חברתי

העלילה מתרחשת על רקע חורף קשה במיוחד, שלג שלא מפסיק לרדת.

מזג האוויר הקשה והקור מבטאים ומדגישים את מצוקתה הקשה של שפרה, ואמצעי אפיון עקיף לעולם המנוכר הסובב אותה. בנוסף, מדגיש הקור את הניגוד בין העשירים לעניים – רק בבית העניים מורגש הקור. (לדוג', החום בבית הסנדלר ובאסמי הבר באחוזה). לאווירה הקשה בסיפור תורמים גם צריחת העורבים, צלילי הפעמונים בכנסייה, יללת הכלבים וכמובן – צרחות העז הרעבה.

אביזרים בעלי משמעות סמלית –

1)     אביזרי המיטה שנזכרו למעלה.

2)     מעילו של הבעל – מגן על שפרה גם באופן פיזי כנגד הקור, וגם כאביזר גברי-סמלי שיגן עליה ביציאתה החוצה, אל המציאות. אין לה מעיל משלה.

3)     הנעליים – הנעל גבוהת העקב הממתינה לתופרת בבית הסנדלר (הקשר לאגדת סינדרלה מבליטה את האירוניה) למול נעליה השטוחות של שפרה, מבליטות את העוני ואת ההפסד במישור הרומנטי של הגיבורה..

4)     תיאור הדרך לאחוזה – בית המטבחיים, השלג,הציפורים – רמז לעתידה של שפרה באחוזה.

ביקורת חברתית:

ניגוד בין העשירים לעניים –

תמונת הביקור של הגבירה בבית האם מבליט את ההבדל : הגברת מגיעה בעגלה ומנפנפת במטפחתה כדי לגרש את הריחות הרעים.

הבית מתואר במלוא עליבותו. התנהגותה של הגברת מבליטה את הביקורת החברתית-כלכלית שבאה לידי ביטוי ביחס העשיר לעני.

האחוזה, לעומת זאת, מתוארת כמקום שאפילו מאסמיו נושבת חמימות, ריח שובע ועושר. מתוארים חדרים רבים בבית, מראה, כורסאות ועוד.

שיפרה הופכת בבית האחוזה להיות חפץ, ואולי גם סמל סטאטוס (רק לעשירים יש אפשרות לקחת מינקת). היא מובלת, מופשטת, מרוחצת, משקים אותה בשוקולדה חמה – לא בשבילה – בשביל התינוק. שפרה הופכת להיות עוד אחד מבעלי התפקידים הרבים בבית. איש אינו מתייחס לעולמה הרגשי, נהפוך הוא:

אסור לה לבכות ונאמר לה להשמין.

נקודת השבירה של שפרה –

הנקת התינוק הזר המתואר כעלוקה הנצמדת לשדיה, היא נקודת השבירה.

שפרה שוברת את שתיקתה ופורצת בבכי. גם אם הדבר לא נאמר במפורש, אין ספק שהתמוטטותה קשורה בניתוקה מתינוקה.

יש אירוניה בתמונה שבה מגיעים כל בני הבית לקול בכייה של שפרה, אך איש מהם אינו דואג לה – הם דואגים רק לאיכות חלבה. בהמשך, מופנית הדאגה לגבירה שאסור להרגיזה, המספרת את "סבלותיה" בזמן הביקור בבית העני. יש פה ביקורת חריפה כנגד העשירים השקועים בעצמם ואינם רואים את סבל הזולת.

סיום הסיפור – מצד אחד, יש בסיום אירוניה מרה בכריכת הגאולה במוות. מצד שני, יש פה אולי נחמה לגבי מי שהחיים אינם יכולים להציע עתיד טוב יותר.

נקודות חשובות לדיון בסיפור –

 - מחאה חברתית כנגד עשירי החברה היהודית המנצלים את העניים וגורמים

   לעוול.

-        מחאה פמיניסטית המתלווה למחאה הסוציאלית. שפרה הנתונה בעולם גברי

     וחסר רחמים, לא יכולה להתקיים ללא גבר לצידה.

השוואה בין הבית לבין העולם סביבו:

ביתה של האם	העולם מחוץ לבית.
חיוורון חדש על הקירות.	שלג יורד ללא הרף .
העז הצורחת בגלל רעב.	צריחת העורבים. יללת כלבים. יבבות פעמוני הכנסייה.
נגעי עובש על הקירות	הסוסים וברק העושר ממרכבת העשירים.
חלונות ללא תריסים.	תריסים בבית הסנדלר המכסים על חלונות זועמים.
כביסה מזוהמת באמצע החדר.	מוך של עור שועלים.

שפרה בבית אמה	שפרה בבית העשירים.
חוזרת לבית אמה אחרי התאלמנותה.	נלקחת לבית זר על מנת לשמש כמנקת.
בית דל ועני עם קירות מעלי עובש.	בית עשיר- מסדרון רחב ומפותל, חדרים רבים, רהיטים יקרים.
העז צורחת מרעב.	ריח של שובע עולה מן הרפת ומכל הבית.
האם מנסה לשמור עליה, כגון ברכיסת המעיל.	אחות רחמנייה מייעצת לה להשמין, רופא בודק אותה, נערה משרתת מייעצת לה להירגע ורופא נותן לה סממני הרגעה.
האם  חשה את צער אלמנותה ומקווה ששפרה תוכל להינשא לסנדלר, השכן.	אמה של היולדת לא מנסה להבין את שפרה, נתקפת היסטריה ודורשת לסלק את שפרה.
פסיבית, שתקנית.	פסיבית, שתקנית. קולה נשמע רק בבכי אותו אינה מסוגלת לרסן.

פתיחת הסיפור למול סיומו.                  

הפתיחה	הסיום
תאור עיניה הבהירות	תאור עיניה הבהירות
שלוש שנים חיזר אחריה פנחס עד שנשאה לו.	בבית האחוזה לא נתנו לה הזדמנות וסלקו אותה כעבור יום.
חוזרת לבית אמה אחרי התאלמנותה.	אינה חוזרת לבית אמה אחרי כישלונה.
הסנדלר אינו חושב על שפרה העניה אלא על תופרת מעיר הפלך.	בבית האחוזה מחליפה אותה איכרה בריאה וחזקה.
תאור מחלתו הקצרה ומותו של פנחס.	תאור פנחס שבא לקראתה, חסון וכולו אור.
ביום מותו החל לרדת שלג.	קפאה למוות לאחר ששלג כסה אותה.

האנלוגיות ביצירה- דומה ושונה.

                             

בפתיחה תיאור עיניה התכולות של שפרה.	בסיום הסיפור תיאור עיניה הכחולות.
פנחס לא לוקח חלק ב"עולם"- הוא רוצה לראות את העולם.	באותה שעה שהוא גוסס אנשים מתפללים בחברותא בבית הכנסת, וגם אחר כך לא מוזכרים כמתעניינים בגורל האלמנה וילדיה.
ביום מותו של פנחס החל לרדת שלג.	שפרה מתה – היא קפאה למוות בשלג.
בית אמה- בית עני מוזנח.	בית האחוזה- בית עשיר, מרובה חדרים ומשרתים.
לובשת את האדרת שהייתה של בעלה.	לאישה העשירה מוך מפרווה, ובבית האחוזה מלבישים אותה בבגדים חדשים, שנועדו לתפקידה כמינקת.
בלווית בעלה מתוארת כמרחפת על גבי הקרח.	בבית האחוזה מתוארת כמרחפת על הרצפה החלקלקה.
איכרי סמיונובקה באים להציל את אחיהם שטבעו בשלג.	בני הקהילה היהודית לא באים לעזרת האלמנה וילדיה.

זכויות יוצרים לאתר : https://www.google.co.il/#gs_rn=12&gs_ri=psy-ab&tok=hGxDmgA3wgN7VQ-ngT6Low&cp=4&gs_id=w&xhr=t&q=%D7%A9%D7%A4%D7%A8%D7%94+%D7%93%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94+%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9F+%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D&es_nrs=true&pf=p&output=search&sclient=psy-ab&oq=%D7%A9%D7%A4%D7%A8%D7%94&gs_l=&pbx=1&bav=on.2,or.r_qf.&bvm=bv.47008514,d.bGE&fp=9e658e065b35c154&biw=1280&bih=891