יוסי קורדובל
רגשות מקריאת הסיפור:
קריאת הסיפור גרמה לי לרצות ללכת ולמחות על הניצול של השכבה החלשה ועל סדרו המעוות של העולם. הסיפור מראה איך עשירים מנצלים את העניים ושוויון הוא מושג חסר-תוקף. דבורה בארון מראה בסיפור שהתמיכה ההדדית הקיימת כביכול בקהילות היהודיות היא מיתוס בלבד. איש לא נחלץ לעזרתה של שפרה, שכנה העשיר כלל לא מתעניין במצבה, למרות שפעם חיזר אחריה. בעלי האחוזה העשירים מנצלים את מצבה לטובתם. היא נאלצת להתמודד עם אסונותיה בבדידות מוחלטת, המשתקפת גם בנוף המושלג.
האיסור שמטילה משפחת העשירים על שפרה להביא את בנה התינוק, מלמד על ניכור ואפליה נפשעת שמאפיינים את החברה. תינוק העשירים חשוב יותר וזכאי למה שנשלל מתינוק העניים. איסור זה ממחיש את הניסיון לעקור משפרה את אנושיותה ולהפכה לכלי הנקה בשירות אדוניה.
תמונה חזקה המבטאת את חוסר העניין של החברה במצוקת הפרט מוצגת כאשר שפרה לא מצליחה לעצור את בכייה ובעלי האחוזה נכנסים אל החדר – "כה גדולה הייתה הדממה, בגחון האישה ... להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד. אויה, היא נשמטה, כהִשמט הבגד הבלה מיושֵן, מבלי להשמיע כל קול בנפילתה." תמונה זו מעידה כי מעמדה של שפרה לא עדיף ממעמדו של חפץ או בגד ישן. בהמשך לכך, המשפחה העשירה מגרשת את שפרה וזונחת אותה (כעת לא נמצאה עגלה שתחזיר אותה בשלום לביתה), לאחר שזו נמצאה לא מתאימה לצרכיה. האדונים החזקים משליכים את העבד החלש אל הכפור הנורא ולמעשה גוזרים בכך את גורלו. כך מוצאת עצמה שפרה כושלת בניסיונה לשוב הביתה. בהזיותיה על סף מותה, היא רואה את בעלה הגואל אותה מייסורי העולם הזה. האיכר שמוצא את גופתה מבחין בשפרה, ש"התכלת שהציצה מסדקי עיניה, הייתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם". מילות סיום אלו מחזקות את תחושת העוול שמאפיין את העולם. העובדה ששפרה חייכה ברגעיה האחרונים מלמדת עד כמה מותה היה בבחינת גאולה מחיים רעים של סבל, אומללות וניצול שאיש לא עשה דבר כדי להצילם. לכן כשרואים את הניגודים בין העשירים לעניים זה ממש גורם לך מצד אחד לתסכול ומצד שני לכעס, גם רואים שסדר היום לא שונה גם בימינו ועדיין השכבה החזקה יותר שולטת בחלשה ויכולה בעצם לחרוץ גורלות בנדנוד עפעף אז רואים שבעצם לא נעשה כמעט כלום מאז ועד היום.
כל הכבוד על הכתיבה הנהדרת! טוני
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק